|
הישר
מהמחלקה ההמָטוֹ-אונקולוגית - פרק 10
מאת:
א.א (לפרקים
הקודמים)
השבוע הראשון לחופשה השנייה בביתי חלף במהירות. השבוע השני מצא
אותי חזק וערני יותר. נעשיתי מעורב יותר במתרחש בבית, קשוב
יותר לבני המשפחה, פחות עסוק בתחושות האישיות שלי
ובזיכרונות מן המחלקה.
פתאום התברר שיש המון משימות שאני צריך לבצע, כולן דחופות. כך
החל מצעד המומחים: רואה החשבון, עורך דין, שיפוצניקים, גגן,
גנן, יועצת השקעות ועוד. רשימת המשימות ארוכה, בכל יום אני
מוחק ממנה את המשימות שהושלמו. יש לי תחושה של תחרות במרוץ.
אני חייב להשלים את כל המשימות לפני האשפוז הקרוב.
ביום חמישי נהגתי את מכוניתי אל בית החולים לצורך ביקורת שכללה
ספירות דם, בדיקת מוח עצם ובדיקת רופא. הזימון נועד ל-08:30
בבוקר. בשעה 08:20 עצרתי את המכונית בחניה כפולה, ממש מול
הכניסה הראשית לבנין בית החולים. יצאתי מהמכונית, גם רעייתי
יצאה מהדלת הנגדית בכוונה להחליף אותי ולהסיע את המכונית אל
החניון. בשנייה אחת, מבלי להבין איך זה קרה, מצאנו עצמנו מחוץ
למכונית שדלתותיה נעולות, מנועה פועל, וכל המסמכים שלנו
והטלפונים הניידים בתוך המכונית.
את המכונית לא ניתן להסיע ממקומה ואני לא יכול להתחיל את
התהליך של הביקורת ללא מסמכים ותעודות אישיות.
הנחתי את זרועותיי על גג המכונית, השענתי את ראשי עליהן
וחשבתי:
• בשביל לצאת המצב הזה מספיק לפתוח דלת אחת בלבד.
• יש מפתח רזרבי בבית, אבל להביא אותו ייקח שעתיים שאין לי.
• אי אפשר לפתוח ללא מפתח, צריך לפרוץ.
• אפשר לשבור חלון, אבל חבל.
• ראיתי בסרט שאפשר לפתוח דלת באמצעות חוט ברזל שמוחדר דרך
החלון והרמת מתג הנעילה. זה נראה הגיוני ואפשרי, אבל אף פעם לא
ניסיתי.
• אין ברירה, צריך לנסות.
• אני צריך עזרה, לא בטוח שכוחי יעמוד לי לעשות את זה בעצמי.
רעייתי נשארה ליד המכונית ונכנסתי לבנין. בקשתי שיקשרו אותי עם
י. איש האחזקה של הבית, אותו הכרתי מתקופות האשפוז במחלקה.
ידעתי שהאיש חרוץ, חייכן וטוב לב. לשמחתי האיש היה. במילים
ספורות תיארתי לו את המצב ובקשתי את עזרתו. לאחר 5 דקות נפגשנו
ליד המכונית. י. הביא חוט ברזל ארוך, פּלָיֶיר (מֶלְקַחַת
בעברית), מברג רחב והתחיל בעבודה.
כל אותו הזמן אני מתכנן את ההסבר שאתן לשוטר שיגלה שני גברים
שמנסים לפרוץ לרכב שחונה בחנייה כפולה כשמנועו פועל, בכביש
ראשי, לאור היום, ליד הכניסה לבית חולים. אבל כידוע, אפשר
לסמוך על משטרת ישראל – אף שוטר לא נראה באופק.
מה אומר לכם, תוך 3 דקות נפתחה הדלת והבעיה נפתרה.
הכי חשוב: תוצאות הבדיקות היו טובות מאוד.
יומיים רצופים ירד הגשם.
אני אוהב ימי גשם. אני אוהב את ריח האדמה הסופגת את המים ואת
השמש שבאה אחרי הגשם. רבות מספור הן התמונות שצילמתי ובהן עלים
ופרחים אוחזים בטיפות מים עגולות קטנות מבהיקות כיהלומים.
|
יצאתי לגינה לעבוד קצת. לתָחֵחַ את גומות שתילי הורדים
ולחוש את האדמה הרכּה הספוגה. אחרי רבע שעה הייתי עייף
מאוד וכפות ידי כאבו. עדיין איני כשיר גם
למלאכות פיזיות
קלות.
אומרים לי שהטיפול הכימותראפי המכין
לקראת ההשתלה קשה מאילו שכבר עברתי. אומרים שתגובות
הגוף לאחר ההשתלה מעיקות מאוד. אבל אני לא מוותר. אני
מגדיל ומארגן את ספריות ה-MP3 שלי. רכשתי אוזניות
מעולות חדשות. בכל יום נוספות ספריות של סדרות טלביזיה
וסרטים בהם אני מתכנן לצפות כשאשהה "בחדר האטום".
הכנתי רשימה של משימות עריכת וידיאו שאקח אתי. סוף סוף
אולי תגיע הגאולה לעשרות קלטות וידיאו שצולמו באירועים
משפחתיים וטיולים בארץ וברחבי העולם.
כמו באשפוזים הקודמים, המחשב הוא האמצעי המספק חמצן
ותעסוקה למוחי. הסחת הדעת האינטנסיבית הזו חשובה לא
פחות מתרופה. לשמחתי בורכתי ביכולת להפיק הנאה ותועלת
מהקשר עם המכונה המיוחדת הזו שמאתגרת את המוח ואף פעם
לא מעליבה או פוגעת. והאינטרנט – עליו כבר כתבתי די.
|
 |
החיים בבית כאילו שבו
למסלולם הרגיל. אבא (כלומר אני) בבית, מרגיש טוב ומתפקד. כל
אחד מבני הבית ממשיך בעיסוקיו כשגרה. עבודה, חגיגת יום הולדת,
חוג לריקודי סלסה, קניות בסופר, יציאה להצגה, קידוש וארוחת ליל
שבת מעולה כתמיד. אבל מתחת לפני השלווה לכאורה, קיים המתח.
סמוי מן העין, אבל קיים. בשקט בשקט נספרים הימים עד לאשפוז
הקרוב, עד לביצוע ההשתלה של מוח העצם המיועדת להביא להחלמתי.
אני סופר לעצמי, רעייתי סופרת בחשאי, הילדים סופרים. עוד ימים
ספורים בלבד תשוגר החללית לדרכה. האם יהיו התנאים טובים
לשיגור? האם יהיה המסלול תקין? האם תצלח ההשתלה?
שגרת הבית מחד וההכנות מאידך מסייעות לזמן לעבור. יום ועוד יום
עברו. בכל יום נשאר יום אחד פחות עד לשעת ה-"ש".
לפרק הבא
|
