|
הֲיְשֶר
מהמחלקה הָהֶמָטוֹ-אונקולוגית
- פרק ראשון
מאת: א.א.
ביום הרביעי לטיפול הכימותראפי החליט הצוות הרפואי שהגיע הזמן
להעביר אותי ל-"חדר בידוד". היות והמערכת החיסונית שלי כבר
כמעט נמחקה לחלוטין (ראה ערך Format במילון מונחי המחשב) ובעצם
כל מָקְרוֹבּ טועה יכול להמיתני, אזי יש לנקוט בצעדי הגנה
חריפים. כך מצאתי את עצמי בחדר חדש, ראוי מכל בחינה אפשרית,
אבל.... נטול אינטרנט.
חברים יקרים, אני מוכן לסבול ולהתנסות בכל דבר (כאילו שיש לי
ברירה), אבל אני פשוט לא יכול לשאת את שלילת חופש האינטרנט
ממני. מה, אני פושע? תבינו, זה פוגע בבריאותי (או מה שבעצם
נשאר ממנה). אני מוכן לספור בעצמי את השערות הנושרות, אני מוכן
לרוץ כל רבע שעה לשירותים, אני מבטיח להתייחס יפה לעמוד שקיות
הנוזלים ולא להתעמר בו, אבל בחייכם, אל תיקחו ממני את
האינטרנט.
מסתבר שבגלל שעברתי לחדר חדש, יצאתי מהטווח היעיל של הרשת
האלחוטית המותקנת במחלקה. עכשיו, אני מבין מה זו אפליה
תקשורתית ואפילו מרגיש אותה.
אחרי שהבנתי שתקשורת אינטרנט לחולים אינה ממוקמת במקום הראשון
בסדרי העדיפות של בית החולים, קלטתי שלא תהיה לי ברירה ואם אני
חפץ חיים אאלץ לפעול כפיראט אינטרנט מצוי. זאת אומרת שאחפש
באוויר איזה נתב אלחוטי פעיל ולא מוגן בסביבה הקרובה ואתפוס
עליו טרמפ.
הניסוי הראשון היה מאכזב, מצאתי שש רשתות אלחוטיות, אבל כולן
היו מוגנות ולא יכולתי להשתמש בהן. אבל בניסוי השלישי מצאתי את
מֹשֶה.
אחרי שגלשתי ודוא"לתי ברשת שלו כמה ימים הוא עלה עלי ועל כתובת
הדוא"ל שלי ושלח לי את ההודעה הבאה: "הי נמושה, תפסיק להתעלק
על הרשת שלי, כמוך אני אוכל חמישה לארוחת בוקר בכל יום. אם לא
תפסיק מייד, אמצא אותך ואמצוץ ממך כל byte של חיים" (כן, byte
במקור).
אז כתבתי לו תשובה שבגדול הסתכמה בתיאור מצבי העגום במחלקה
ההמטו-אונקולוגית ואת הנואשות שלי בחיפוש אחרי קמצוץ של חמצן
אינטרנטי. גם שיתפתי אותו בעובדה שהסיגנל שמגיע מהנתב שלו ממש
עלוב ולכן רוב הזמן אני בניתוקים. גם סיפרתי לו שהצוות הרפואי
מייחס את ההתנהגות האגרסיבית שלי למחלתי ואין להם שמץ של מושג
איך הם יכולים לעזור לי.
הוספתי שאני מתנצל ושלא התכוונתי להפריע או חס וחלילה לגרום לו
נזק, סימנתי את תיבת בקשת אישור הקריאה ושלחתי אליו.
אחרי שלוש דקות קבלתי ממשה אישור קריאה עבור ההודעה ששלחתי
אליו, וחוץ מזה... שקט.
התנתקתי מהתקשורת. לא כל כך פחדתי מהאיומים שלו כי הרגשתי ממש
מוגן בתוך המחלקה, אבל הייתי מבואס. ככה הלכתי לישון, שינה
טרופה, מופרעת באין ספור ריצות לשירותים עם בן זוגי לטנגו, הלא
הוא העמוד עם שקיות הנוזלים.
למחרת בבוקר, אחרי מציצת הדם היומית ועוד לפני ביקור הרופאים,
לא הצלחתי להתאפק והתחברתי לרשת של משה. תוכנת הדוא"ל שלי
התחילה מייד להוריד את ההודעות שנשלחו אלי. הראשונה בתור הייתה
ממשה שכתב: "אתה יכול להמשיך להתחבר, זה לא מזיז לי." לא יודע
למה, פרצתי בבכי. הצוות של ביקור הרופאים חכה מאחורי דלת
הזכוכית עד שאירגע. הרופאה הסבירה לי שהתגובות שלי הן
נורמאליות ומתאימות למצבי ושהיא נותנת עכשיו פקודת תרופה למשהו
שיקל עלי את המשך ההתמודדות.
הייתי ממש חסר סבלנות אליהם ורציתי בכל לבי שילכו כבר. אפילו
לא בדיוק הקשבתי למה שאמרו. הכי רציתי לשלוח למשה את המסר
"תודה, אתה גדול".
אחרי שהסתיים ביקור הרופאים חזרתי אל המחשב הנייד שלי וכתבתי
למשה שאני לא יודע אם הוא יציל אותי מגורלי, אבל ללא ספק הוא
יגרום לדחייה משמעותית. לא בקשתי אישור קריאה, אבל אחרי שלוש
דקות הגיע ממנו המסר "תהיה לי בריא"
המשכו של אותו יום היה גרוע במיוחד. הרגשתי ממש רע ורק התחפרתי
במיטה כל היום, מכווץ כילד קטן. המחשב נזנח ואפילו להפעיל את
ה-MP3 שלי לא הצלחתי.
רק למחרת התאוששתי קצת, הדלקתי את המחשב והתחברתי. הגיע דוא"ל
ממשה "איך הסיגנל עכשיו?" בדקתי את עוצמת סיגנל הקליטה שמגיעה
מהנתב של משה ונדהמתי. העוצמה שהייתה Very low התחלפה
ל-Excellent. גם רוחב הפס עלה מ-5MB ל-54MB.
אלוהים, מי זה המשה הזה?
המשך יבוא....
לפרק הבא |
