|
חלק
ב - הֲיְשֶר מהמחלקה להשתלת מוח עצם - פרק 12
מאת
א.א. (לפרקים
הקודמים)
זהו זה, הגענו. חדר 11 חכה לנו מסודר ופנוי, מאובזר בציוד
רפואי רב ובחלון זכוכית המשקיף על מרפסת הנמצאת בשימושן הבלעדי
של היונים. בחדר מערכת מיזוג אוויר מיוחדת ואת חלון הענק אסור
בהחלט לפתוח, אפילו במעט.
תהליך הקליטה במחלקה היה ידוע מראש ומוכר לי מאשפוזיי הקודמים.
למרות זאת התברר מהר מאוד שעלי להחליף דיסקט בראש. המחלקה
אחרת, המקום הפיזי שונה, החדר מתוכנן באופן שונה, המיטה אחרת,
הצוות שלמדתי להכיר מקרוב התחלף בצוות חדש. אפילו שגרות קטנות
שמעצבות את סדר היום, שונות. המשחק המקדים הסתיים והוא מאחורי,
עכשיו מגיעה התכלית – ההשתלה.
היום הראשון לאשפוז במחלקה להשתלות מוח עצם (בעצם רק חצי יום)
חלף בהתארגנות בחדר ובבדיקות מקדימות. הבדיקות הרפואיות כולן
הראו מצב גופני טוב מאוד שמסמן תחילת תהליך השתלה אידיאלי.
הבדיקה היחידה שנכשלה, ובגדול, הייתה בדיקת החיבור לאינטרנט.
למרות שהמדיניות של המחלקה מעודדת שימוש באינטרנט ולמרות
שבפרוספקט המהודר של המחלקה כתוב במפורש ש"ניתן להתחבר
לאינטרנט" – חיבור לאינטרנט לא נמצא. הפעלתי גם את "פטנט משה"
הזכור לטוב, שלא עבד הפעם בכלל - כנראה משום שהבניין בו נמצאת
המחלקה ממוקם בלב הקמפוס של בית החולים, רחוק מדי מטווח קליטה
של נתב אלחוטי פרטי כלשהו.
למחרת בבוקר החל מצעד שקיות הנוזלים וכוסיות הפלסטיק עם
הכדורים. בהתחלה ניסיתי לעקוב אחרי השטף, לשאול ולנסות להבין
את השרשרת הטיפולית, מה מיועד לְמָה ומהן התגובות הצפויות, אבל
מהר התייאשתי. גודש השמות הרפואיים הארוכים במבטא הרוסי הכבד
של חלק מהצוות, דִכְּאוּ אצלי את הצורך לדעת.
היומיים הראשונים עברו בקלילות יחסית, התגובה העיקרית של הגוף
הייתה בתחושת עייפות כבדה ורצון עז לנמנם כמעט בכל שעות היום.
אח"כ הצטרפו לעייפות גם רעד בידיים ועצירות. לכל אורך התהליך
עד עכשיו, לא היו לי כאבים, רק הרגשה של סימום כבד.
שלושה ימים נוספים חלפו, נוחים פחות מהראשונים. תחושת הבחילות
גברה ולמרות הטיפול האמור למנוע או להפחית תחושות אלו, לא
יכולתי להתעלם מקיומן ברוב שעות היום.
שלשום בלילה חוויתי חוויה שלא הייתה מוכרת לי, כזו שאין לי
ממנה שום זיכרון קודם. לא הייתי מופתע מכך שזה קרה כיון
שתודרכתי היטב. אבל הופתעתי ממה שחשתי. הרגשתי שבגוף שלי
פועלים שני כוחות מנוגדים. כוח אחד משגר את תוכן הקיבה למעלה
אל הלוע וכוח שני מתנגד ומפעיל שסתום אדיר כנגד הזרימה הזו.
המאבק הזה נמשך זמן ארוך דיו בכדי שאוכל להבחין בו, בלי שיש לי
יכולת להשפיע לכאן או לכאן במלחמת ההקאה. כל שרציתי הוא רק
שהמאבק יוכרע ושיוקל לי. בסופו של דבר נצחה הקיבה את השסתום.
שטיפה קלה וזחלתי לישון. אחרי כשעתיים חזר על עצמו הסיפור
במתכונת זהה. לא הייתי מופתע יותר.
כשהעניין נרגע נשארתי ערני לחלוטין. ניקיתי אחרי, התרעננתי
וחזרתי למיטה. משכתי את שולחן השידה עם המדף המתכוונן, שהוכן
מראש עם המחשב הנייד עליו אל מעל המיטה ובעדינות זחלתי לתוכה.
חשבתי שאצפה בעוד פרק בסדרת הטלביזיה "קייל המסתורי" ולאכזבתי
גיליתי שכבר צפיתי בכל הפרקים שאיתי. ההוכחה שנרדמתי בכל זאת
הגיעה אחרי שעתיים כאשר התעוררתי ונזקקתי לרדת לשירותים (נראה
אתכם מקבלים 5 ליטר נוזלים ויותר בכל יום, פרט לשתיה ואוכל
ומים שנשתים עם התרופות). התרוממתי במיטה מתוך הרגל, ונזרקתי
בחזרה כאשר פגעה בטני במדף המתכוונן של שולחן השידה. למחשב
ולשולחן שלום, הכתם הכחול על בטני יחלוף בקרוב.
היום הוא האחרון לטיפול הכימותראפי, לכאורה עוד יום רגיל מתוך
סדרה ארוכה שעברתי בחודשים האחרונים. אבל לא כך הוא. מחר זה לא
רק יום חדש, מחר מתחיל עידן חדש – מחר תבוצע השתלת מוח העצם
שקבלתי מתורם אלמוני. לאחר ההשתלה יתחיל המאבק על קליטתה
והצלחתה. שבועות רבים יחלפו לפני שאפשר יהיה לערוך סיכומים.
יהיו אלו שבועות לא פשוטים כלל. אבל כל דבר במועדו.
מחר יום הולדתי. בדרך כלל אני סולד מימי הולדת, שלי וגם של
אחרים. אני נוטה באופן מוזר לשכוח אותם. אבל מחר אחגוג פעמיים:
את יום הולדתי הוותיק ואת יום הולדתי החדש. אני חושב שזו תהיה
חגיגה לרוחי: מעט משתתפים, בלי כיבוד שאינו סטרילי, ללא משקאות
מוגזים או אלכוהוליים, אבל עם המון שמחה בלב והערכה רבה
לצוותים הרפואיים ולבני משפחתי וחברי האופפים אותי כל הזמן
ושופעים עלי את אהבתם.
נשתמע, אחרי..
לפרק הבא
|
