|
הֲיְשֶר מהמחלקה להשתלת מוח עצם - פרק 14
מאת
א.א. - לפרקים הקודמים
זהו. ספירות הדם שלי צללו לכיוון האפס, המשמעות מכך היא שאין
לגופי יכולת הגנה עצמית בפני כל זיהום שהוא. לכן הוכרזתי כטעון
בידוד, עלי לשהות בתנאי בידוד מחמירים שימנעו חשש מגע עם
מקורות זיהום. מקור כזה יכול להיות אורח, שהוא בריא בעצמו אבל
נושא אתו משהו שאסף בדרך אלי. או אולי מזון לא טרי ואפילו פרי
רענן ומגרה שבקיפוליו מסתתרים נבגים שאינם ניתנים לשטיפה.
בקיצור, כמעט כל דבר.
מסתבר שהבידוד הוא לא הבעיה שלי עכשיו, אתו אני דווקא בידידות.
הבעיה שהתגלתה אצלי היא בעיית זיכרון.
אני אסביר: בתהליך הטיפולי הגעתי עכשיו לשלב שבו אני אמור
להיות נתון לכל תופעות הלוואי, הן של הטיפול הכימותראפי
שהשפעתו עדיין קיימת, הן של ההשתלה וגם של הטיפול האמור לשמר
את ההשתלה ולמנוע דחייה. כשקבלתי תדריך ההכנה לקראת השתלה (פרק
9) נעשה שימוש בהגדרה של תופעות צפויות "שלשולים, בחילות,
הקאות, חולשה, הצטברות נוזלים בגוף, חום וצמרמורות, כאבים,
פצעים בפה". בתמימותי חשבתי שבמהלך חיי כבר חוויתי את כל
התחושות האלו ואני יודע מה מצפה לי. לא הבנתי שיש לי בעיית
זיכרון.
מסתבר שיש לנו זיכרון מצוין לתחושות ואנחנו מזהים אותן כאשר הן
מתרחשות על סמך זיכרון קודם שלהן. את רוב התחושות שאני עובר
עתה לא הכרתי קודם, למרות שמכנים אותן באותם שמות. מסתבר ש-או
שיש לי בעיית זיכרון, או שהתחושות העכשוויות לא בדיוק דומות
למה שזכרתי מן העבר. כיוון שאין לי בעיית זיכרון (או לפחות אני
לא זוכר כזו), אז כנראה שאני סתם מרגיש נאחס במיוחד.
ההשפעה הראשונה והמורגשת ביותר היא דלקות בחלל הפה, הלוע
ודימום בלשון. תופעה מכאיבה ביותר זו סָכְרָה את פי לכל שימוש
שהוא. אני שותק (זה טוב), לא אוכל (זה חסכוני), מקבל תרופות
בעירוי (זה נוח). אני דוחה שיחות בנייד ובסקייפ, פשוט כי כואב
לי לדבר ולא בגלל שאני מסנן.
בגלל העצירות אני כבר לא מתלוצץ עם רופאי. הם הבטיחו לי שלשול,
שלא הגיע. במקומו הגיעה אחותו המרשעת. כבר שלושה ימים שאני
מעביר להם דיווחים, אך הם מסרבים להתרגש. הם אומרים לי ש"עדיפה
עצירות על שלשול בתדר קבוע של 15 דקות" ושחוץ מזה שלא אדאג,
בסוף זה יוצא. שרק לא יביאו לי את האינסטלאטור מהבדיחה "שמה
שלא הולך בכוח הולך עם המון כוח".
"אחותי הצמודה" אומרת לי שכל עוד יש מעבר גזים (ראו ערך הכבשים
באוסטרליה ופרשת החור באוזון), אין חסימת מעיים. נו, זה מעודד.
בטוח שאין לי חסימה.
אני קורא את מה שכתבתי עד כאן ומזהה את עקבות הדם הטרי. אתמול
בערב קבלתי שתי מנות דם. לפני כן לא יכולתי בגלל חולשה אפילו
לתפעל מקלדת. מסתבר שמוח העצם שלי עדיין לא מייצר תאי דם
חדשים... והותיקים מתכלים לי במהירות, מה שגורם לחולשה שאין
כמותה. כיון שאין אגדה כזו על איש שהתרגל לחיות בלי דם, אז אני
מקבל מידי פעם מנות לתגבור. זמן קצר אחרי כל עירוי מתחדשת
האנרגיה בגוף, עד ששוב הספירה יורדת וחוזר חלילה. עכשיו אני
מנצל את פרץ האנרגיה שהתעורר בי וכותב.
בשעת ביקור הרופאים הבוקר הבנתי שהפרופסור שמצטרף לביקור
לפעמים, בעצם אינו שולט בשפה העברית. הוא רק מדקלם לעיתים
רחוקות מילים ספורות שלמד, כמו: "שלום, בוקר טוב, בהצלחה,
תרגיש טוב". כיון שהוא מנהל גדול כאן, מעניין באיזו שפה הוא
מתָקְשֶר עם הצוות?
אבל הדבר החשוב שאמר לי הבוקר מנהל המחלקה הוא שאובחנה בדמי
עליה בספירות, כלומר מוח העצם שלי סיים להיות מושפע מהטיפול
הכימותראפי והחל להיות מושפע מהתרומה שקבלתי, ותהליך ייצור תאי
דם חדשים לסוגיהם התחיל. בתרשים ה-גאנט שקבלתי בתדריך לקראת
האשפוז הנוכחי ננקב עיתוי לחידוש ייצור תאי הדם והוא היום ה-14
לאחר ההשתלה. מפתיע או צפוי? היום הוא היום ה-14 לאחר שבוצעה
ההשתלה בגופי.
כמה טוב לגלות שהדברים מסתדרים בדיוק "לפי הספר".
אמש הביאה לי אחותי (האמיתית) אוצר קטן במתנה: אחד מתלמידיה
בכתה א' המיוחדת המודע למחלתי מסר לה עבורי "בובת מזל". בובה
שמי שמחזיק בה, הכול מצליח לו. בכדורגל, בשיעורים, במשחק
המחשב, ממש בכל, והבובה הזו תעזור לי להבריא. חפנתי בכף ידי את
הבובה – ראש פלסטיק זעיר, הבטתי בו מכול הכיוונים וטמנתי אותו
עמוק עמוק בכיס הענק של חולצתי. שם ישמר האוצר תמיד.
פחות מיממה שאני מחזיק באוצר, וזה כבר עובד. זה עתה הודיעוני
שתוצאות ספירת הדם מהבוקר גבוהות כל כך שבוטל הבידוד שלי.
התחלתי לתכנן בילוי להערב (בחדרי כמובן).
לפרק הבא
|
