הישר מהמחלקה ההמָטוֹ-אונקולוגית - פרק 9

מאת: א.א (לפרקים הקודמים)

בוקר יום שבת, קבלתי שתי מנות דם. מסתבר שלמרות שחלפו מספר ימים לאחר הטיפול הכימותראפי השני שלי, עדיין הספירות שלי נמוכות מהנדרש ופעולת איסוף תאי הגזע שבוצעה בי אתמול עוד תרמה לירידה נוספת.
הרגשתי עייף מאוד ושגרוני המלא ליחה מחייב אותי לפצוח בסדרת שיעולים מטהרת ואינסופית. בנוסף תקף אותי כאב ראש עמום וקבוע, בעיקר מעל העורף. בקיצור – הרגשתי "שָׁפוּךְ".
הרופאים בביקור הבוקר לא התרגשו בכלל: "זו התחושה הרגילה והרווחת אצל אנשים שנמצאים בנקודת זמן טיפולי כשלך. הבדיקות שלך אופייניות וטובות. אם הדברים ימשכו בכיוון ובקצב כפי שהדברים נראים עכשיו, מחר אתה יוצא הביתה לתקופת ההפוגה השנייה שלך". בכלל לא היה נראה לי שאני כשיר לצאת מבית החולים. כל גופי זעק "להישאר!".
במשך כל היום הייתי מחובר אל "בן זוגי לטנגו" אשר שפע עלי בכול טוב כמו: שתי מנות דם, מגנזיום, אנטיביוטיקה וסתם נוזלים מתובלים לגיוון.
עד לשעות הערב ביליתי את רוב זמני במיטה החשמלית, משנה ללא הרף את זווית המזרון, בחיפוש אחר תנוחה שתפחית במעט את השיעול הטורדני ותאפשר לי לנוח ולהתאושש. הקלת מה הגיעה לקראת ערב, נתמכת בהצגת מורל גבוה של "אחותי הצמודה" ובתי. מאורחים שצלצלו לתאם ביקור אצלי בקשתי לדחות: עדיין לא הייתי מסוגל.

ביקור הרופאים של בוקר יום א' היה חגיגי מעט. התבשרתי שמצבי טוב ושאני יוצא עכשיו, לאחר ביקור הרופאים, הביתה. למעשה אני נפרד היום מהמחלקה ההֶמטוֹ-אונקולוגית. המשך הטיפול יעשה במחלקה להשתלת מוח עצם.

לא זכרתי תחושה עזה כל כך של רגשות מעורבים מיציאתי לפני חודש וחצי לחופשת ההפוגה הראשונה בביתי. אז, ידעתי שלאחר ההפוגה אחזור למחלקה המוכרת. הפעם לרגשות המעורבים היו נוכחות חזקה. לאחר תקופה מצטברת של יותר מחודשיים הכרתי אישית כל אחד ואחת מסגל המחלקה. קשרתי קשרי רעות עם חלק מהם. ידעתי כמעט על בוריה את עבודתם. עקבתי מקרוב מאוד, ביום ובלילה, אחרי אצבעותיהם המרפרפות במיומנות שאין כמוה על חיבורי הצינוריות שבזרועי. ראיתי והערכתי עד מאוד את הקפדתם בכל עירוי שניתן לי. אהבתי את כל אותן פעולות קטנות שנועדו להקל עלי מעט, אפילו כמו לרפד בגזה את המרווח שבין זרועי למפסק שבצינורית, שלא ילחץ ולא יכאיב לי.
כל כך מוחשית הייתה הקרבה שבינינו, עד שיכולתי לזהות כמעט מתוך שינה את האחות או האח שלידי לפי ריח הדאודורנט. ויכולתי ע"פ הריח גם להבחין אם זו תחילת המשמרת או סופה.
עכשיו הפרק הזה מסתיים. האנשים הטובים האלו נשארים כאן ואני ממשיך הלאה.
אין בלבי ספק שאפגוש אנשים טובים במחלקה להשתלת מוח עצם, אבל אני יודע שאתגעגע אל האנשים הטובים הראשונים שפגשתי במסע המחורבן הזה.

אלי, רעי מקבוצת הטלביזיה הקהילתית, סייע בידי וכשהגיעה רעייתי להסיעני כבר היו חפצי ארוזים והייתי מוכן לנסיעה. כאשר הגענו הביתה בקשתי סליחה מרעייתי ופרשתי מייד למיטה. לא היה בי כוח אפילו לכוס תה. שיעול חזק הטריד אותי תכופות וכאב הראש העמום לא הרפה.
בבית, בכל יום השתפרו תחושותיי במעט. כל יום היה טוב יותר מקודמו. הבנתי שאני מתחזק והולך. גופי משלים את שחסר לו. לאחר חמישה ימים בבית, נתון לטיפולה המסור של רעייתי, נעלמו לחלוטין השיעול וכאב הראש, ללא תרופות או טיפולים, למעט המזון המשובח שבו פונקתי.

לאחר שבוע בבית, נקראתי אל המחלקה להשתלת מוח עצם לביצוע בדיקות הכנה לקראת האשפוז וההשתלה עצמה. התוכנית הייתה מגוונת: בדיקות לב, תפקודי ריאה, בדיקות דם לסוגיהן ובעיקר תדריך לקראת הבאות. לוח הזמנים המתוכנן לאשפוז השלישי נראה כמו תרשים "גאנט" הפוך (מימין לשמאל). סדר הפעולות ומרווחי הזמן ביניהן מדודים בימים. לכל פעולה צמוד הסבר על מהותה ועל תופעות הלוואי הגופניות המיוחסות לה. והמבחר מרשים: שלשולים, בחילות, הקאות, חולשה, הצטברות נוזלים בגוף, חום וצמרמורות, כאבים, פצעים בפה ואם שכחתי משהו – אתם הרווחתם.
זה לא פלא שלקראת תוכנית מרגשת כזו עולה סף המתח והצפייה. אבל האמת לא תגונה. אני מוכן לוותר על המשך ההפוגה בבית ולהתחיל את השלב הבא – שלב ההשתלה – מייד. זה לא יקרה כך כי זה לא תלוי רק ברצון שלי, אבל אילו יכולתי לבחור, זו הייתה בחירתי.

אני מודע בבהירות קריסטלית לעובדה שאני עומד רק קצת לפני תחילת השלב המכריע בטיפול הארוך, הקשה והמורכב בדרך להחלמתי.

יום הולדתי קרב ובא. חישבתי ומצאתי (ע"פ תרשים ה-גאנט שקיבלתי) שאפשר שפעולת ההשתלה תבוצע ביום הולדתי. בקשתי שאם הדבר יתאפשר, אקבל את תרומת מוח העצם שנתרמה עבורי כמתנת יום הולדת.

שיהיה במזל טוב.

לפרק הבא