חלק ג' - ההחלמה - פרק 16

מאת א.א. - לפרקים קודמים

בית זה קודם כל שגרה, אחר כך נוחיות וביטחון ולבסוף הרגל. אני שוב בבית, אבל הפעם התחושה היא אחרת, זה לא כמו לחזור הביתה מהצבא או מטיול בחו"ל. הבית לא השתנה, אני השתניתי.
ראשית השתנתה השגרה. שלוש פעמים בשבוע ביקור בבית החולים שגוזל כמעט את כל היום. בנוסף, פעמיים בכל יום נערך טקס קפדני של נטילת תרופות בכמות סיטונאית.
פתאום הבית פחות נוח משהיה. המדרגות שעליתי וירדתי בשלשות ללא כל מאמץ, נעשו לכאורה גבוהות יותר. העלייה קשה לי ויותר ממנה הירידה. בגלל חולשת השרירים ברגליים אני עולה ויורד במדרגות אחת אחת, בקצב איטי, נאחז במעקה ועורך הפסקות תכופות.
מזג האוויר החורפי בימים האחרונים כלא אותי בפנים ולמרות שהבית מחומם כיאות אני לא מצליח להתחמם די הצורך. לאחר שלושה חודשי אשפוז גופי התרגל כנראה לטמפרטורה גבוהה יותר ופיתח רגישות יתר לקור. ואולי התרופות המרובות שאני נוטל אחראיות לרגישות. רק במיטה, מתחת לשמיכה העבה אני מפשיר ומרווח את אבריי המכווצים.
לפי הוראת הרופאים השתנו לי גם הרגלי האכילה. הכלל הוא פשוט וברור: עד להודעה חדשה מותר לי לאכול רק מזון טרי מבושל בבית או מפוסטר. מהכלל הפשוט הזה נובע האיסור על ניגוב חומוס במסעדה, על סלט ירקות ערבי חתוך דק דק ומתובל בצמחי תבלין, על אפרסמון כתום וקורץ, ובכלל כל הירקות והפירות הטריים. אז מה נשאר? שוב מרק עוף, מחית תפוחי אדמה (פירה) ואורז מבושל. הוסיפו לזה גם כאבי בטן חריפים המגיעים בגלים ומצאתם תוכנית דיאטת הרזיה יעילה מאוד. לשבת הכינה רעייתי מרק גולש אדום בסגנון הונגרי (זה לא מהבית, זה מספר המתכונים) שהיה אטרקציה אמיתית אל מול השגרה הקולינארית הנוכחית.
אין ספק שהשינוי החריף ביותר שחל בי הוא החולשה. הגוף עייף כל הזמן, רוצה לנוח. רק הפעילות מול המחשב, עם מוסיקה קלאסית ברקע, מחזיקה אותי ערני יותר משעה. כנראה שההתמכרות שלי למחשב חזקה יותר מן החולשה.
בחודשים האחרונים אבדתי כעשרה אחוזים ממשקל גופי. כיון שלא הייתי שמן קודם לכן ברור שהמשקל החסר נגרע ממסת שרירי גופי ובפרט שרירי הרגליים. מלבד עליה וירידה במדרגות הבית ניסיתי לבצע פעילויות פיזיות במינונים קטנים. יצאתי לחצר עם מטאטא לנקות מעט את שער הכניסה והמדרכה. אחרי שלוש דקות מצאתי עצמי יושב על מדרגה נטול נשימה, מתאושש מהמאמץ. אחרי כחצי שעה סיימתי את המשימה שבעבר הצריכה חמש דקות בלבד וחשתי צריבה בכפות ידי. עורי נעשה רגיש ברמה שלא הכרתי בעבר, החיכוך והמגע הצמוד עם מוט המטאטא גרם לי לחוש שכפות ידי עולות באש.
אתמול שוחררה חברתי מבית החולים לביתה. מעתה נוכל להיפגש בבית, אצלנו או אצלם. נחליף חוויות, נשווה התקדמות התהליך ונתמוך הדדית בעזרה, בעצה טובה ובהמון סימפטיה. נחגוג במסיבות מטורפות כשאנו משוחררים מעמודי הנוזלים, נלעיט את עצמנו בשלל תרופות ונאכל את אותם מאכלים.
כיון שחדלתי לפי שעה ובעל כורחי לעבוד (הייתי עצמאי בשנים האחרונות), את הימים הקרובים אקדיש לסבך הבירוקרטיה הישראלית. אנסה למצות את המידע הנוגע למצבי הכלכלי בכל הקשור לביטוח לאומי, לשלטונות המס ולפוליסות הביטוח שלי. אחרוש את אתרי האינטרנט, אתייעץ עם כל מי שאפשר ובודאי אמלא ים של טפסים.
אוי, כמה שזה מביך אותי – לבקש.

לפרק הבא