|
ההחלמה
- פרק 17
מאת
א.א. -
לפרקים קודמים
זהו זה. שגרה לכאורה עם ציפוי דקיק אבל בהחלט מורגש של מתח
וציפייה. כל שיחת טלפון וכל מפגש עם חברים מתחיל בשאלה "נו, אז
איך אתה מתקדם?". איזה מתקדם? מתקדם לאן? מה אני אמור לענות על
שאלה כזו?
בסגנון תוכנית הטלביזיה אחד נגד 100, מהי התשובה הנכונה?
א. אני לא מתקדם.
ב. אני מתקדם יפה.
ג. אני חולם על ימי קדם.
ד. אני רק פרט סטטיסטי בלתי חשוב בתהליך אוניברסאלי של קידמה
רפואית.
מסתבר שתהליך של החלמה לאחר השתלת מוח עצם אינו דומה להחלמה
ממחלה שגרתית כמו שפעת. התהליך מתחיל מנקודת פתיחה שונה
לחלוטין. הגוף כולו מרוקן מאנרגיה. אחרי שיחת רֵעִים של שעה
בסלון הבית, אני מותש כמו אחרי מסע אלונקות בצהרי יום קיץ
לוהט. ניסיון פתטי לעזור לרעייתי לשאת קרטון פירות וירקות מתא
המטען של המכונית למטבח (15 מטרים המסלול כולו) מצריך הפסקה
בדרך, מנוחה של חצי שעה בכורסת הטלביזיה וכאבי כתפיים חצי יום
אחר כך. אני אוכל שלוש ארוחות טובות ביום ומנשנש ביניהן, כמעט
ולא מבצע פעילות גופנית ולא מוסיף גרם למשקלי.
מסתבר שגופי עדיין לא סיים להגיב על סדרת הטיפולים
הכימותראפיים שעבר. במוח העצם שלי עדיין מתחוללת "סערה" של
בניית תאי דם חדשים בקצב מואץ ובנוסף לכך מתחיל מאבק הדחייה
בין חומר ההשתלה שנתרם לי לבין גופי המארח אותו – מאבק של
המערכת החיסונית של השתל המזהה את גופי כגוף זר.
את המאבקים והשינויים הפנימיים המתחוללים בגופי פנימה לא ניתן
לראות, אבל בתופעות הלוואי שלהם ניתן לחוש. מצב הרוח יכול
להשתנות תוך שעות, מצב של עייפות ותשישות יכול להתחלף בפרץ
אנרגיה קצר, תחושה של רעב בריא נדחקת במהירות על ידי תחושה של
בחילה ומֶלֵאוּת בלתי מוסברת.
חלפו כבר ששה שבועות מיום ההשתלה ועדיין איני יכול לזהות אצלי
תהליך ברור של התחזקות גופנית. המדד היחידי עליו יכול אני
להסתמך הוא תוצאות בדיקות הדם הנערכות שלוש פעמים בשבוע. לפי
מדד זה מצבי טוב ואני עובר את התהליך המורכב והקשה הזה לפי
הספר. זה כמובן מעודד מאוד מההיבט המוראלי, אבל לא בהכרח תואם
את התחושות הפיזיות. בקיצור, ההתקדמות היחידה המוחשית היא
הימים שחולפים ולא משאירים שום חותם.
שלוש פעמים בשבוע רעייתי (הידועה בכינוי "אחותי הצמודה")
נוסעים בבוקר אל בית החולים "לבילוי" של מספר שעות. במרכז
לטיפול יום הסמוך למחלקה להשתלת מוח עצם מבוצעות בדיקות
המיועדות לכוונון עדין של "המנוע שלי". כמו במוסך משוכלל
מתבצעות בדיקות לפיהן יקבע הטיפול - המינון המדויק של התרופות
אותן אני מקבל, מה יגרע ומה יתווסף, מה בעירוי ומה בגלולות.
המרכז לטיפול יום מאויש בצוות רפואי מעולה של רופאים ואחיות.
הידע, המיומנות וההתייחסות האישית לכל מטופל מרשימים לפי כל
אמת מידה. רק במילים חמות ואוהבות ניתן לתאר אותם. כגודל
הערכתי לצוות הרפואי, כך גדולה אכזבתי מהאכסניה בה שוכן המרכז.
המרכז הנו אולם מלבני. לאורך שני קירות האורך מוצבות כורסות
טלביזיה במידות SMALL המיועדות למטופלים. ביניהן כסאות פלסטיק
המיועדים למלוויהם. המטופלים יושבים באופן כזה שכל אחד רואה את
כולם. אי אפשר להסתתר ואי אפשר להסתיר את מה שעובר עליך במהלך
השהות במקום. מי שמרגיש לא טוב מדביק בתחושתו את שכניו. מי
שמקיא גורם לתחושת קבס אצל כל הנוכחים באולם. כולם בודקים את
כולם כל הזמן. צמוד לאולם חדר שירותים אחד המיועד לכל
המטופלים. לעיתים קרובות נוצר תור ממתינים לשירותים ולפעמים לא
אפשרי להיכנס עד לניקוי יסודי של המקום, שכמובן אינו מתרחש
בן-רגע.
בקצה האולם חדרון טיפולים קטן המוקף במחיצת זכוכית אטומה.
מטופלים הזקוקים לטיפול פולשני מוכנסים לחדרון ובמשך הטיפול הם
מוגנים מעיני כל יתר הנוכחים באולם. אבל לעיתים הטיפול מפחיד
או מכאיב ואז עולים מהחדר קולות המבטאים את תמצית הכאב. על
עצמי אני מעיד שלא יכולתי להישאר שווה נפש ולא הייתה לי באולם
הטיפולים חוויה קשה מההאזנה הכפויה לקולות שבקעו דרך מחיצת
הזכוכית הדקה. משנסתיים הטיפול הכואב ולאחר מנוחה קצרה, חוזר
המטופל לאולם ולחשיפה המלאה, כשעיני כל סוקרות אותו ברחמים
רבים.
השהייה במקום נמשכת מספר שעות, עמוד המתכת ועליו עירוי
המגנזיום מחובר לזרועי ואיני יכול להלחם בעייפות המצטברת. אולי
גם מתוך רצון לברוח קצת מהחשיפה המתמשכת אני נזקק לנמנום של
ממש. אני מסב את משענת הכורסא לאחור, הדום הרגלים נשלף ממקומו
וגופי נוטה למצב של שכיבה מוזרה. משענת הכורסא מגיעה עד לכתפי
בלבד וראשי מונף באוויר, כמוהו גם כפות רגלי החורגות מן ההדום
ובולטות אל מרכז האולם ומסכנות את העוברים ושבים. אני מתכווץ
בכורסא, מקפל את רגלי מרכיב את האוזניות על ראשי ומאזין בדרך
כלל לקול המוסיקה. הצלילים האופפים אותי מנתקים אותי לאט לאט
מהמציאות של המקום ואני שוקע בתרדמה קלה.
לאחר שעה קלה אני מתעורר, קם בכבדות ובזהירות ובוחן את דלת חדר
השירותים, נעולה או פתוחה? נעולה. מתיישב שוב בכבדות על הכורסא
וממתין. אופס, החמצתי את ההזדמנות. הגברת היושבת מולי הקדימה
אותי בשתי שניות. הפעם ההמתנה ארוכה ויכולת ההתאפקות שלי פגה.
אני קם, גורר אחרי את עמוד נוזלי העירוי ויוצא מאולם הטיפולים.
בחוץ, בחדר ההמתנה ישנו חדר שירותים נוסף המיועד לבני משפחה
ומלווים, לאושרי הוא פנוי.
מהשעה אחת בצהריים מתחיל האולם להתרוקן מיושביו. בדרך כלל (אבל
לא תמיד) ראשונים ללכת הם המקדימים לבוא. מי שתוצאות בדיקותיו
כבר הגיעו מהמעבדה וסיים את הטיפול נפגש עם הרופא המטפל שלו
לסיכום ולהתוויה של ההמשך ואח"כ יוצא לביתו. הניסיון המצטבר
מראה שלעיתים קרובות נשבר עקרון ה-"ראשון נכנס ראשון יוצא
(FIFO)" בגלל הקצב בו מגיעות תוצאות הבדיקות מהמעבדה. קורה
שמטופל שהגיע בשעה 10 עוזב את בית החולים בשעה שמטופל שהגיע
בשעה 8 עדיין ממתין. כל ניסיון לפענח את המנגנון הזה נדון
לכישלון.
בשבת האחרונה חגגנו חברתי המחלימה ומשפחתה ואנכי ומשפחתי את
העצמאות המחודשת שלנו בבית חברתי. סביב לשולחן גדול סעדנו
כולנו ארוחת בּוֹקֶרָיִים (brunch)
עשירה ומעודנת המותאמת לכל ההיתרים והאיסורים. תאמינו לי, עם
כל המגבלות וההתניות – אפשר לחיות, ואפילו טוב.
ברקע כתיבתי פועלת תחנת רדיו אינטרנטית. באקראי מתנגנת בה
הסימפוניה התשיעית של דבוז'ק – מן העולם החדש. עכשיו בוקעים
מהרמקולים הצלילים האחרונים של היצירה הקסומה הזו. אין רקע
מוסיקלי ענוג ומתאים יותר לסיומו של פרק בחיים חדשים!
כיון שפחת קצב האירועים והקצב הואט, יפורסם הפרק הבא בעוד
שבועיים.
לפרק הבא
|
