ההחלמה - פרק 20

אני כופה על עצמי את הכתיבה כי זה חשוב לי. כבר שבועיים שאני מטלטל בין ימים טובים יותר לימים טובים פחות. המעברים חדים ומשאירים אותי ללא כוחות פיזיים. בבוקר אני יוצא מהבית לגיחה קצרה ללא קושי מיוחד ואחר הצהריים אני לא מצליח לטפס במדרגות ביתי אל חדר העבודה.
היום הצלחתי בקושי לטפס את שלושים ושתיים המדרגות אל חדר עבודתי, בהתקף שיעול עמוק וקוצר נשימה הגעתי אל המושב שליד המחשב וצנחתי לתוכו באפיסת כוחות. נאבקתי לקבל אויר לריאותיי ותחושת חוסר האונים ואובדן השליטה הבהילו אותי כהוגן. כבר ספגתי "חוויות" רבות לאורך הדרך הזו, אף אחת מהן לא הייתה נעימה, אבל זו האחרונה הייתה המפחידה מכולן.
שתי תרופות, שתייה, שיחה בהולה עם הרופא המטפל שלי ושלוש שעות נדרשו על מנת לצאת מההתקף שלא בדיוק ברור מה בעצם היה. עכשיו אני רגוע, הנשימה סדורה, האצבעות יציבות על המקלדת ונראה שהמשברון הזה מאחורי.

אתמול, כשהרגשתי טוב יותר החלטתי לנסות לפצח את חידת הזכויות המוקנות לי עקב מחלתי מהביטוח הלאומי. למה חידה? כי הגורמים שחברו לסוגיה זו, החל מהמוסד המחוקק (כנסת ישראל) דרך שלל תקנות וספרי מבחנים, עשו כולם יד אחת על מנת לעמם ולטשטש כל הבנה אפשרית. מכאן נובעת זכות קיומם של יועצים מתמחים (ומאכרים מקושרים) שרק הם מוצאים את הדרכים המתפתלות במבוך הזה.
כמו שהודרכתי בבית החולים, מלאתי שלל טפסים והצהרות, צרפתי אישורים מבית החולים הנושאים עליהם גם את הלוגו של האגודה למלחמה בסרטן וצילומי מסמכים לרוב. את כולם הפקדתי במעטפה חתומה בנבכי תיבת האיסוף שליד סניף הביטוח הלאומי. התגובה הייתה זריזה. תוך ימים קבלתי דרישה למלא טופס נוסף. צייתי, כמובן.

עברו כארבעה חודשים מתחילת התהליך ולאחרונה מצאתי הפתעה בחשבון הבנק שלי, זיכוי כספי מהמוסד לביטוח לאומי – הללויה. לא מכתב, לא הודעה, משיח גם לא טלפן, רק כסף בחשבון. למה, לפי איזה חישוב, בגין מה? התחלתי לחקור.
יש לי כבר חשבון מאובטח במוסד לביטוח לאומי שאמור לחשוף בפני את כל מכמני הנתונים שהמוסד מחזיק אודותיי. בחדווה נכנסתי בהצלחה לחשבוני המאובטח וגיליתי שרוב שירותי המידע האישי מצויים בתהליך הקמה והמעטים שפועלים מעמידים במבחני סבלנות גם פילים חסרי עצבים. כיון שמערכת העצבים שלי ממילא אינה פועלת כהלכה בעקבות הטיפולים, שרדתי את מבחן הסבלנות והצלחתי להדפיס לעצמי אישור לפיו אני זכאי לגמלת נכות כללית. אהה... אחרי כל כך הרבה שנים אני זוכה סוף סוף להכרה ציבורית שאני קיים, לא רק בשביל לקחת אלא אפילו בשביל לקבל. אמנם חולה, אבל קיים. אבל למה לא ספרו לי על זה בדרכים מקובלות? למה אני צריך לא לסמוך על המערכת ולחקור אחריה ובתוכה? מה יעשו אנשים שאין בידם הכלים והאמצעים לפצח חידות כאלו בעצמם?
הייתי מצפה (תמים שכמותי) שתהיה לי כתובת נגישה לשאול שאלה פשוטה כזו: "אני חולה בלוקמיה, עברתי שלושה קורסים כימותראפיים והשתלת מוח עצם מתורם זר, הייתי עצמאי עד להתפרצות המחלה וכיום איני עובד כלל. יש בידי כל המסמכים הנחוצים. מהן זכויותיי?"
מסתבר שמרכז המידע הארצי של המוסד אינו מסוגל לשאלה פשוטה כזו כי היא מסובכת מדי עבורו. הופניתי לביקור בסניף המוסד בעירי. אזרתי כוחות ובלוויית "אחותי הצמודה" סרתי לביקור בהיכל השיש החדיש והמרשים מבחוץ. למה רק מבחוץ? כי בתוכו זו מהומת אלוהים.
בקומת הכניסה אולם ענק המכיל כמה מאות אנשים בו זמנית הממתינים בתורים ממוחשבים הנושאים (באמת) מספרים בני שלוש ספרות. תקרת האולם בגובה עצום (של מי המגלומניה הזו?) יוצרת תהודה של תחנת רכבת ענקית הגורמת לקשיי שמיעה והבנה גם אצל בעלי שמיעה מעולה.
כל דלפקי השירות (פרט לדלפקי שירות הייעוץ לקשיש) הם דלפקי עמידה גבוהים שמעברם השני יושבים אנשים קטנים ומרוחקים שלא תמיד שומעים את שנאמר להם והם עצמם נאלצים להגביר את קולם בתשובתם. על צנעת הפרט של הפונים לשירות איש לא נתן את הדעת, אולי כי זה לא באמת חשוב. על זה מָחָלְתִּי למוסד, ממילא אני כותב את יומני ושוזף אותו לעין כל. אבל כשבגלל חולשתי בקשתי כסא לשבת עליו בזמן השיחה עם הפקידה התברר שאין בכלל אופציה כזו.
רבותי, נגישות זה לא רק דרך מתאימה לכיסאות גלגלים. נגישות היא גם קיום תנאים מזעריים לניהול שיחה תקינה בין נותני השירות לבין אנשים שיש להם מגבלות פיזיות כאלו או אחרות. חלק נכבד מהפונים למוסד בגין נכות הנם כאלו, גם אם אינם רתוקים לכסא גלגלים.
הפקידה האדיבה הבינה את קשיי ומורת רוחי, הציעה לי להתלונן ואפילו ספקה לי מספר פקס לשם כך. נראה לי שאת תסכולי אפרוק ביתר הצלחה כאן ועכשיו במקום לעשות שימוש במכונת פקס אנונימית כתחליף לסוס של דון קישוט.

רעייתי ציינה שעכשיו אני נראה חתיך כמו שנראיתי כשהכירה אותי, רק שאז המכנסיים לא נפלו ממני בעצמם. בוא ילד, נקנה לך בגדים חדשים ומתאימים לחג הפסח.

חג שמח