|
הֲיְשֶר מהמחלקה הָהֶמָטוֹ-אונקולוגית
- פרק 3
מאת:
א.א.
לפרקים קודמים)
האור הכה בפני באכזריות. התעוררתי במקום לא מוכר. לא הבנתי
מיהם האנשים שמסתובבים לידי ומדוע הם מנסים לכופף לי את הזרוע.
הבטתי סביבי. רק המחשב הנייד שלי ומצלמת הרשת המחוברת בקליפס
אל מסכו נראו לי מוכרים איכשהו.
בהדרגה שקע הערפל והמציאות סביבי התבהרה: אני חולה, מאושפז
בבית החולים, מקבל טיפול כימותראפי אינטנסיבי,
עכשיו בוקר, כנראה בסביבות השעה חמש ושלושים והגיע זמן "מציצת
הדם היומית". האנשים "הרעים" הם הצוות הרפואי של המחלקה שמנסים
לחבר את המבחנות הקטנות אל ה-PIC-LINE , (הצינורית שהושתלה
לתוך הוריד שבזרועי השמאלית) ולשאוב ממנו כמה סנטימטרים
מעוקבים של דם. אלו יועברו מיידית לבדיקה במעבדה. עד לביקור
הרופאים כבר תהיינה התוצאות זמינות ולפיהן יקבע אם יהיה לי יום
שקט (יחסית כמובן), או שאקבל עידוד ע"י עירוי של מנת דם או
טסיות.
טיפול הבוקר שכלל גם מדידת לחץ דם וחום הסתיים תוך דקות. האור
כובה, החושך חזר והצוות יצא.
נותרתי לבד, במיטה החשמלית הנוחה והמפנקת. הרמתי בלחיצת מקש את
החלק הקדמי עד למצב של כמעט ישיבה. בניגוד למציאות המעורפלת
אליה התעוררתי לפני פחות מרבע שעה, הייתי ערני לחלוטין, צלול
וחד.
החלטתי לצאת מהמיטה, להכין לעצמי כוס תה ("אחותי הצמודה" דאגה
זה מכבר שיהיו בחדר כל האמצעים הדרושים) ולהדליק את המחשב. אם
אתנהל מהר, אספיק לשמוע את החדשות של שש באמצעות תוכנת הרדיו
הישראלי. הספקתי. החדשות היו חסרות טעם כצפוי. הדיווח על
פצמ"רים בגבול הרצועה הרתיח אותי כתמיד, תחזית מזג האוויר
הייתה משעממת. משונה היה בעיני הצורך לשמוע חדשות של שש בבוקר
שאין להן שום קשר אלי או השפעה עלי. חיפשתי לעצמי תשובה לעניין
והגעתי למסקנה שאני מרגיש צורך להיות מחובר, להיות בעניינים.
זה כנראה בעל ערך באופן כלשהו ופשוט זרמתי עם זה.
אחרי כוס התה שחממה לי את הבטן והעירוי המוקדם של דוא"ל
(שהתקבל הודות לשת"פ יוצא הדופן עם משה), החלטתי להעביר את
הזמן שנותר (כשעתיים) עד לארוחת הבוקר במיטה, בקריאת המוסף של
עיתון סוף השבוע.
גררתי את "בן זוגי לטנגו" אל פינתו הקבועה ליד המיטה וכשרציתי
לסדר את הכריות (שתיים, ממולאות אויר ומקנות תחושה של ציפה
במים) ראיתי את "השטיח".
על כל המשטח הכחלחל של הכרית העליונה גליתי הדפס אומנותי יפהפה
של קווי קשתות דקיקות בצבעי שחור ולבן, שזורות אלו באלו כאריג
תחרה נדיר. בזהירות ובעדינות החדרתי דף מדפסת בין "השטיח" לבין
אריג הכרית, העברתי והנחתי אותו על שולחן הכתיבה הקטן ליד
המחשב.
נשירת השיער שלי בעיצומה. מה שלא נשטף בחפיפת הראש נושר על
הכרית בלילה ושערות שפמי נושרות לתוך פי. עכשיו הזמן לעשות
מעשה. בקשתי שיזמינו לי סָפָּר.
את השפם גילחתי בעצמי, מגחך תוך כדי כך על העובדה שאפילו המ"מ
בטירונות, שהשקיע מאמצים גדולים, לא הצליח במה שהצליחה נשירת
השיער. אפילו אחותי הצמודה אלי שנים רבות לא זכתה מעולם לראות
אותי ללא שפם. גם אני, בפעם הראשונה בחיי הבוגרים רואה את עצמי
ללא שפם. ראיתי מולי איש מעניין, לא בדיוק דומה למישהו שאני
מכיר.
בעשר הגיע הסָפָּר. מצויד ומיומן בכלים ובחיוך רחב. ספר שהוא
מתנדב בבית החולים. שהוא מכיר את ההרגשה כי גם הוא בוגר
טיפולים ונשירת שיער. הבטיח שהשיער צומח מחדש והציג בגאווה את
זנב הסוס הארוך שלו. לא התרשמתי. מלבד זנב הסוס היה ראשו קירח
לגמרי.
תוך שלוש דקות נגזזו במָאָכֶלֶת חשמלית שאריות שערי ונאספו
בקפדנות מן הרצפה, כולל דף המדפסת והשטיח שעליו.
כשנותרתי לבדי, נכנסתי לשירותים על מנת להציץ במראה. האיש
שמולי נראה לי מעניין עוד יותר ומוכר פחות.
מעט לפני שעת ארוחת הצהריים הבחנתי שיש לי בעיה....
לפרק הבא
|
