איך לאכול

עוד לא הספקתי לעכל את חווית ראשי המגולח ושפתי העליונה העירומה ו... או! או! כאב חד הבזיק פתאום בגרוני. בדקתי בזהירות איזו תנועה או פעולה גרמה לכאב וגיליתי שזו הייתה בסך הכול בליעת רוק רגילה לחלוטין. פעולה אוטומטית ובלתי מודעת שכל אחד עושה אין-ספור פעמים ביום. הכאב הפעם לא היה דומה לכאב גרון המלווה התקררות, אלא נבע ממקום בלתי מוגדר בבסיס הלשון. מסתבר שבין היתר, לטיפול הכימותראפי האינטנסיבי, יש השפעה על בלוטות שונות בגוף, והפעם הגיע תורן של בלוטות השייכות ללשון.
כמו להכעיס, מוגשת עכשיו ארוחת הצהריים לחדרי, מהבילה ומדיפה ניחוח של מזון מבושל היטב (אין לתיאור זה כל קשר עם הטעם, פשוט אין לאוכל טעם בכלל, רק צורה). במשך כל שהותי במחלקה, יש לי תיאבון של אדם בריא. גם עכשיו אני רעב ופי מתמלא רוק שאיני יכול להפטר ממנו. לא ברור לי כיצד אצליח לאכול עם הכאב הזה. אני בודק את גבולות הכאב ומנסה לאתר תרגילי "אקרובאטיקה לשונית" שיאפשרו לי לבלוע משהו, אך לשווא. הדבר היחידי שאני מצליח לבלוע בקושי הן לגימות קטנטנות של מים פושרים בטמפרטורת החדר. המגש עם ארוחת הצהרים נשאר כמעט בשלמותו, מיותם. רק את הג'לי בטעם תות ובצבע של חֲבּוּרָה טרייה הצלחתי איכשהו להחליק אל עומק גרוני.
במהרה מסתבר שבעיה זו מוכרת לצוות הרפואי, לא גיליתי שום דבר חדש. אני מקבל שיקוי עם רכיבים שונים האמורים להקל על הכאב ולאפשר לי לאכול. לפי ההוראות אני מגרגר אותו חצי דקה, בולע וממתין. מנסה לבלוע, כואב לי, ממשיך להמתין. אחרי כחמש דקות משתררת תחושה מוזרה בפי. כל הלשון נרדמה כמו אצל רופא שיניים, אבל בעוצמה רבה יותר. אני מנסה לבלוע, לא כואב לי אבל גם לא נבלע לי. הלשון לא בדיוק מצייתת לי. או לפחות אני לא מרגיש אם היא מצייתת או לא.

אני מחליט להימנע מלבדוק איפה עובר סף היכולת שלי ומתאפק. חששתי מהאפשרות שבליעה לא מוצלחת עלולה להסתיים בחנק. החלטתי שלא אשתה ולא אוכל עד שתשוב התחושה לפי, עם או בלי כאב.
(המערכת ממליצה לנצל את שביתת הרעב המאולצת ולהקדישה למורים השובתים, למחאת ההורים נגד השביתה, בעד או נגד פסגת אנאפוליס, או לכל נושא אחר הקרוב ללבך).
מתוסכל וכואב הלכתי לישון כמו אבא של הרשל'ה (ע"פ האגדה כשלא היה לו מה לאכול היה עולה על יצועו רעב).
אחרי הצהרים התעוררתי רעב (כך גם נשארתי כיומיים, עד שהבלוטות הסוררות החליטו לחזור למוטב).
 

איך לאכול אותם

בחמש צלצל לנייד שלי: מכר ותיק מאוד, שלא היה לי קשר אתו במהלך שלושים השנים האחרונות. הביע כמובן אמפתיה, איחל מה שאיחל והחל לחקור אותי על הטיפול הנוכחי בפרט ועל התוכנית הטיפולית בכלל והגיע לשלב שאלת מיליון הדולר: "תגיד, ומה הסיכויים שלך לצאת מזה?" אחרי שנייה וחצי של היסוס עניתי:
"אני בטוח יוצא מזה, אני רק עוד לא יודע איך" וניתקתי את השיחה.
אידיוט. והוא לא היחידי.

באותו ערב התקשרה מטרוניתה מכובדת אחת. ברגע ששמעה אותי אומר "ערב טוב" היא התחילה ליבב ולקונן עלי בטלפון: "אוי מה קרה לך? למה זה הגיע לך? מה לא עשית טוב שקבלת כזה עונש? איך מתקנים דבר כזה? מה צריך לעשות כדי לשנות את רוע הגזירה? אני לא יכולה יותר. אתה לא מתאר לך מה זה עושה לי. אתה לא יודע כמה זה קשה לי. אני ממש משותקת. אני לא מסוגלת לכלום. רציתי לבקר אצלך אבל אני פשוט לא יכולה"...
ניתקתי.

אני מקבל כל יום הרבה שיחות, לא סופר כמה.
רובן מאנשים שמכירים אותי היטב, שזה עתה שמעו על מצבי והם נסערים. אני יכול להבין שהמצב הזה עושה לאנשים משהו חזק. אני זוכר, גם אני עמדתי במצבים דומים עם חברים שלי בעבר. אבל בחייכם, לפני שאתם מחייגים אלי קחו אוויר, חישבו על מה שאתם הולכים לומר לי. גם שיחות שמאחוריהן כוונה טובה יכולות להישמע כמטופשות ואפילו לגרום לנזק מוראלי. כל שאלה או אמירה שאינה אופטימית או מציעה עזרה היא מיותרת. כמה פעמים בכל יום אני יכול לדקלם את תיאור מצבי והטיפולים שאני עובר עכשיו ושאני עתיד לעבור. אולי כדאי שאקח יחצ"ן שיעשה זאת במקומי. אני מרגיש שבמצבי יש לי פריבילגיה, אני יכול לקצר שיחות ואפילו לנתק. הטיעון שאני לא מרגיש טוב יתקבל תמיד בהבנה. אבל איך בני משפחתי יכולים להתגונן, גם אותם תוקף הטלפון ללא הרף ולהם אין פריבילגיה כשלי.

לעניין הסיכויים של ההחלמה, חשוב שהדברים יהיו ברורים!
אף אחד לא יגיד לי או לכם מהם הסיכויים. אמת היא שלא מעט אנשים החלימו ממצב דומה לשלי ואפילו ממצבים חמורים הרבה יותר, אבל היו גם לא פחות אנשים שלא החלימו. אז בבקשה, אל תשאלו אותי או את בני משפחתי את השאלה המטומטמת הזו שלא עוזרת לאף אחד בשום דבר ובכלל אין לה תשובה!