הֲיְשֶר מהמחלקה הָהֶמָטוֹ-אונקולוגית - פרק 5

מאת: א.א לפרקים קודמים

אתמול הביאה בתי הצעירה לחדרי שבבית החולים מודעה של עמותת "עזר מציון" שנתלשה מדפי העיתון היומי. המודעה קראה לציבור להשתתף במבצע מיוחד, לבוא ולתת דגימות דם לבדיקת התאמה לתרומת מוח עצם. במודעה מככב נער חמוד אבל חולה, הממתין כבר זמן רב שימצא תורם מוח העצם המתאים לו.
כשראיתי את המודעה נפל לי האסימון: גם התמונה שלי הייתה יכולה להתפרסם במודעה הזו. הנער הנחמד אומנם ממתין זמן רב הרבה יותר ממני לתורם שיגיע, אבל גם אני אצטרך להמתין. מי יודע עד מתי.... כלומר, בעצם מצבי כמצבו.
היה לי ברור שהמבצע הזה חייב להצליח, בשבילו, בשבילי ובשביל כל יתר הממתינים להשתלת מוח עצם וכאלו יש רבים.
הפרסום בכל ערוצי המדיה לקראת המבצע היה מסיבי ומורגש. אבל הרגשתי שאני צריך למנף אותו בעצמי, בכל האמצעים הדלים העומדים לרשותי, כאן מחדרי שבבית החולים.
הבנתי שעל מנת שהמבצע יצליח נדרש לא רק מהלך תקשורתי, אלא גם הנעה רגשית ושכלית של אנשים. הנעה שתגרום להם לעשות משהו חריג שאינו מאפיין התנהגות יום-יומית רגילה.
כל הלילה התהפכתי, הסתובבתי והתלבטתי בבעיה האם אני יכול לעשות משהו חזק שיניע אנשים. לאורך שנות חיי הכרתי אנשים רבים, החל מבני המשפחה המורחבת, חברים מבית הספר, חברים לשירות הצבאי הארוך, עמיתים למקצוע, תלמידי הרבים וחברים. החלטתי "להרים מסך", לחשוף את עצמי ומצבי ולשגר באמצעות האינטרנט פניה ישירה לכל מי שכתובת הדוא"ל שלו ידועה לי.
חיברתי פניה אישית מנוסחת באופן ישיר מאוד, לא הסתרתי דבר ולא ניסיתי ליפָּוֹת. התכוונתי לגרום לאנשים שיקראו את הפניה שלי להבין שעבורי זו "שעת חרום" אמיתית ושהמבצע הזה בשבילי הוא הזדמנות אולי חד-פעמית ובעיתוי מושלם שחייב להיות ממומש, כי אחרת.....
בכל לבי קיוויתי ששרות הרשת האלחוטית של משה יעמוד במשימה, שלא תהיינה הפרעות תקשורת בעיתוי שכל כך קריטי עבורי. שלושה ימים רצופים ישבתי ליד המחשב הנייד שלי והרצתי מיילים לכל רשימות אנשי הקשר שלי, עד שהמשימה הושלמה. הכדור התחיל להתגלגל.

התגובות הראשונות הגיעו תוך דקות ספורות. הגיעו תגובות מכל מקור אפשרי, כולל מאנשים רבים שאיני מכיר ושלא נכללו ברשימות אנשי הקשר שלי.
ראויה לציון פעולתו של עורך המגאזין האינטרנטי "דיילי מיילי" שאימץ את תוכן הפניה האישית שלי ועיצב אותה כמודעה בולטת המושכת תשומת לב ופרסם אותה 5 ימים ברציפות בימים שלפני המבצע.
תיבת הדואר שלי הופצצה ללא הרף. התחלתי לכבות את הנייד שלי להפסקות קצרות של מנוחה. למרות שלא פרטתי את אמצעי הקשר אתי, מי שרצה מצא.
מהתגובות שקיבלתי הסתבר שהעובדה שחשפתי בפומבי את זהותי ואת מצב בריאותי וציינתי תאריך מדויק של מבצע ההתרמה, הקנתה לקריאתי מימד של אמינות ודחיפות. בניגוד לשרשראות של הפצת סרק באינטרנט שכולנו כבר ראינו לא פעם, הפעם התחושה הייתה של משהו רציני ואמיתי.
הייתי מותש מן המשימה. עכשיו לא נותר לי אלא להמתין ולראות את התוצאות.
 

מהטיפולים. "מתי?" שאלתי. "היום" הייתה התשובה, "לשבועיים".
בשלוש אחרי הצהריים הגעתי הביתה, בתחושת דֶזָ'אווּ של שיבה מחו"ל לאחר היעדרות ארוכה.

לפרק הבא