|
הישר מהמחלקה ההמָטוֹ-אונקולוגית
- פרק 6
מאת: א.א
לפרקים
הקודמים)
פרקתי את כל הכבלים שחוברו למחשב הנייד, את הרמקולים, הדיסק
החיצוני ואת כרטיסון ה-USB האלחוטי שחיבר אותי אל הנתב של משה.
במהירות שיא ארזתי את יתר חפצי בקיטבג. בעזרתה של "אחותי
הצמודה" (הלא היא רעייתי משכבר) צעדתי אל המעלית. מלווה
בברכותיהם של אנשי הצוות יצאתי ממפתן הדלת הראשית של המחלקה
ותוך דקה נפלטתי מהמעלית בקומת הכניסה, ליד שער היציאה
מהבניין.
שעת אחה"צ, בחוץ, לראשונה אחרי חודש ימים, חשוף לאור השמש של
יום חורפי, לרעש הרחוב הטיפוסי ולהמון אנשים הצועדים לכל
הכיוונים. התחלתי לחוש בלפיתה של התרגשות זוחלת על עורפי.
הדופק שלי שבדרך כלל הוא נמוך כשל ספורטאי, טפס לרמה חדשה.
חשתי בקצב המואץ בעורקי צווארי.
כל הציוד נבלע בתא המטען של מכוניתנו וידי נשלחה אל רעייתי על
מנת לקבל ממנה את המפתחות. סימן שאלה ענק שניבט מפניה לא הבשיל
לכדי התנגדות. הזזתי לאחור את מושב הנהג, הנעתי ויצאנו לדרך.
הכביש היה פנוי לכל אורכו, מבית החולים ועד לחניה בבית. בלם
היד הורם, המנוע הודמם ולפני כל דבר אחר יצאתי לסיבוב נשמה
בחצר. בחנתי את עץ הלימון, את התפוז הוושינגטוני, את האשכולית
המורכבת והקלמנטינות, עצי המנגו, שיחי הפיג'ויָה, אדניות
הפרחים וחלקת הדשא הקטנה. במבטים מהירים קלטתי את מצבו של כל
צמח ובראשי כבר התעצבה "תוכנית טיפולית" (מעולם המושגים של בית
החולים) לכל צמח שבגינתנו.
הקפה הראשון בבית היה אחר. חם כמו שצריך וריחני כמו שרק קפה
שחור משובח עם הֶל יכול להיות.
הלכתי לישון.
הולך להיות לי צפוף בבית בימים הקרובים. יבואו חברים ובני
משפחה קרובים ורחוקים, יבואו מתנדבים בשם עמותות שונות
ומתנדבים בשם עצמם, מלחכי פנכא ולוחכי עצמות, נושאי תפילה
בהתנדבות ובשכר ושפע של מתרימים.
בין בני הבית, קבענו לנו קוד התנהלות סודי שיאפשר לי להתנער
מחברה מכבידה. רוב הזמן נעלמתי בחדר העבודה שלי שבדרך כלל דלתו
פתוחה, אבל עכשיו היא סגורה ונעולה.
אני כותב יומיים לפני שיתקיים מבצע דגימות הדם של עמותת "עזר
מציון", שכל כך השתדלתי לתרום להצלחתו. רציתי מאוד להיות נוכח
בתחנת התרמה. לראות איך מתבצעת הפעילות. לראות את האנשים
שמגיעים, לחוש את האווירה.
בבוקר יום ההתרמה הסיע אותי חברי אלי במכוניתו אל נקודת
ההתרמה, חמוש במצלמת וידיאו, מתעד כל פסיעה ואמירה שלי עבור
כתבה בטלביזיה הקהילתית.
"אחותי הצמודה" כבר הייתה שם מרגע הפתיחה, מתנדבת עם מאות
אחרים בכל רחבי הארץ בהפקת ענק. עמדתי מרוחק מעט מהשולחן עליו
מלאו התורמים בטפסים את פרטיהם האישיים וצפיתי בהצגה הכי טובה
בעיר: למרות השעה המוקדמת, זרם הבאים לא פסק לרגע. גברים,
נשים, צעירים ובוגרים מכל קשת החברה הישראלית. את כולם מאחדת
מטרה ידועה וברורה אחת – לתת דגימת דם למאגר הלאומי של תרומת
מוח עצם.
כגורם מעוניין מהדרגה הגבוהה ביותר (כמועמד להשתלת מח עצם
בעצמי) עקבתי בקפידה אחרי קמפיין הפרסום שקדם למבצע של "עזר
מציון". הפלא ופלא, לא נראו בו סלבריטאים ולא פוליטיקאים, לא
הוזכרו חברות ענק ולא אוליגרכיים. אני מבין שממון רב הושקע
במבצע, אולי אפילו במספרים המורכבים משמונה ספרות, אבל יפה
בעיני הייתה העובדה שאיש לא לקח "בעלות" על המבצע ולא נסה
להכתיר עצמו בכתר ההצלחה.
העם כנראה חש בעוצמת החשיבות של המבצע, אולי גם "הניקיון
הציבורי" שבו התנהל תרם והציבור הגיע. אנשים עמדו בתור שלעיתים
היה ארוך, בשקט, בסבלנות תוך כדי הבעת כבוד זה לזה. משפטים
כמו: "כל הכבוד שבאת", "אני יודעת בדיוק על מה מדובר, אמא שלי
מתה מהמחלה הזו", "העיניים של הילד הזה לא נתנו לי מנוחה" ועוד
הרבה אחרים הביעו את הנכונות העממית לתת תרומה אישית משמעותית
שאינה כרוכה במתת כסף.
הגברת תהילה אמרה שלא באה לתת דגימת דם אלא רק לתמוך בצוות
המתנדבים ובקהל התורמים. שוחחתי אתה ושמעתי את הסיפור שלה.
מאוד התענגתי על שיחתנו. התבוננתי באשה המקסימה והשמחה הזו
שעברה השתלת מח עצם מוצלחת ביותר לפני אחת עשרה שנים. דמיינתי
את עצמי באירוע דומה בעוד אחת עשרה שנים...
קרוב לכסא עליו ישבתי לנוח אחרי עמידה ממושכת, התיישב צעיר
חיוור פנים ליד שולחן לקיחת הדמים ואמר לאחות: "אל תיבהלי, אני
תורם דם פעמיים בשנה ובדרך כלל מתעלף". פניתי אליו ושאלתי אם
יסכים לשוחח אתי בזמן שהאחות מטפלת בזרועו. הסכים.
הצגתי את עצמי ואמרתי לו שאני אסיר תודה לו על שבא לתת דגימת
דם, כיון שאני עצמי חולה וממתין להשתלת מוח עצם שהיא בעצם
התרופה שלי, ושיכול להיות שהוא יהיה התורם שיציל את חיי. שאלתי
לשמו, לעיסוקו והשיחה כולה ארכה כדקה בלבד. האחות עמדה מהצד,
מאזינה ומחכה בנימוס רב לשיחתנו שתסתיים. לקיחת הדגימה עברה
ללא התעלפות, מבלי שהבחור חש מתי התחילה ומתי הסתיימה. לחצתי
את ידו ונפרדנו לשלום. ליד דלת הזכוכית הגדולה בכניסה לקניון
הוא נעצר, פנה לאחור ונופף לי בידו. סימנתי לו בחזרה את האות
V.
אלי חברי הסיע אותי הביתה. "אחותי הצמודה" והמתנדבת נשארה
בעמדת המבצע שבקניון עד לשעת ערב מאוחרת. את שארית היום ביליתי
בשחזור חוויית המבצע והשיחות עם האנשים שפגשתי ובזלילת מזון.
חזרתי מבית החולים בתחושה של רעב קבוע.
שבועיים בבית כאילו נבלעו באיזה חור שחור מבלי להשאיר עקבות.
מחר בבוקר אני חוזר לבית החולים לטיפול כימותראפי שני.
לפרק הבא
|
