|
הישר מהמחלקה ההמָטוֹ-אונקולוגית
- פרק 7
מאת:
א.א לפרקים
הקודמים,
הקליטה מחדש במחלקה הייתה קלה ומהירה. הכול כל כך מוּכר.
המחלקה הייתה צפופה ולכן חלקתי חדר עם חולה נוסף. ההבדל בין
השהות הקודמת שלי לנוכחית היה מהותי.
פחות משעה אחרי שהתמקמתי בחדר הביאו לי האחיות שולחנון קטן,
עליו מיקמתי את המחשב הנייד שלי. כמה חיבורים מהירים, הדלקה
ו....לא יתכן. יש לי קליטת רשת אלחוטית בעוצמת קליטה של
EXELENCE. החדר שלי בכלל אחורי ואינו פונה לרחוב. לא יתכן שמשה
שיפר עד כדי כך את השידור שלו. בדקתי את נתוני הרשת ומצאתי שלא
הייתה מאובטחת. והנתב זיהה את עצמו "FREE ZONE FLOOR 1 ROOM 57
- (SSID) ". ובכן, אני יושב עכשיו על בומבה של HOT POINT. כיון
שעדיין לא הייתי נתון בבידוד, יצאתי לסיור במחלקה. תוך דקה
גלתה עיני המיומנת רכיב חדש ולא מוכר המותקן אל התקרה האקוסטית
ליד תחנת האחיות שבמרכז המחלקה: נתב אלחוטי תקני ויפהפה מוזן
בכבל מתח ובכבל DATA. מה יהיה עם משה?
חזרתי לחדר, התחלתי לגלוש ובדקתי את נתוני הקישור. מישהו עשה
כאן עבודה מסוג א'.
עכשיו הרגשתי צורך להוריד פרופיל בכל מיני פעילויות שלי על מנת
להפחית ככל האפשר את ההפרעה לשכני. אפילו שיעול פשוט כבר לא
היה אוטומטי אלא מחושב ומהוּסֶה. מהר מאוד הבנתי שטעות בידי,
משום ששכני לחדר לא רק שאינו מרגיש במאמצי להפחית כל אי-נעימות
אפשרית, אלא שהוא בכלל לא שם את הקצוץ שלו בכיוון. ולראיה:
מספר פעמים ביום היה נכנס לחדר השירותים המשותף שלנו שדלתו
פתוחה לתוך חדרנו, משאיר את דלתו פתוחה לרווחה ומשתין בול
קליעה אל המים שבאסלה. כשלא השתין, בהה בטלביזיה שגרגרה שידורי
ספורט ללא הרף, יום ולילה. גם שיצא מהחדר לפרקי זמן ארוכים
השאיר את הטלביזיה דולקת. ואני הייתי מנצל את היעדרותו ומזנק
על המפסק שלה להשתיקה. כששמעתי אותו כבר בשעות הראשונות שלנו
יחד בחדר מתווכח ורב בקולי קולות עם הרופאים, הבנתי שההבלגה
תביא לי את התוצאות הטובות ביותר.
נחמה הייתה לי בידיעה שבעוד ימים ספורים, כאשר יתחיל הטיפול
הכימותראפי לתת אותותיו בגופי, אועבר לחדר בידוד, שכשמו כן
הוא: לבד....
אני יודע שחסרים פרקי זמן ברצף הסיפור שלי. זה לא בגלל שאני
סופר מתוחכם ומֵתָּחְמֶן, אלא דווקא בגלל חוסר הניסיון שלי
בכתיבה כזו ובגלל העדר תכנון מוקדם. אני לא מנהל את הכתיבה
כפרויקט IT ואין לי תרשימי גָאנט, אבל יש Deadline - יום רביעי
בכל שבוע, להגשת פרק חדש. כך קרה שנתקעתי עם כל מיני קטעים
שכתבתי בנקודות זמן שונות ושלא פורסמו. קטע אחד כזה נראה לי
חשוב להבנה של כל מה שקורה אתי ואני "שותל" אותו כאן למרות
שנכתב כבר לפני שבועות רבים.
אחר הצהריים נכנסה הרופאה מנהלת המחלקה לחדרי. בניגוד למנהגה
בימים הקודמים, התיישבה הדוקטור ליד מיטתי בנוחות, כמי שכל
זמנו בידו. לי היה ברור מייד שאין מדובר באירוע חברתי.
"אני רוצה ליידע אותך במה שצפוי לך בחודשים הקרובים" אמרה.
"סיימת את שבעה הימים של קבלת הטיפול הכימותראפי הראשון, עכשיו
גופך צריך להגיב לחומרים השונים. כתוצאה מהטיפול, אמור מוח
העצם בגופך להפסיק זמנית לייצר את תאי הדם מהם מתפתחות כדוריות
הדם למיניהן. כתחליף למחסור בכדוריות הדם שגופך יפסיק לייצר,
תקבל בהתאם לצורך, עירוי של מנות דם מבנק הדם ועירוי של טסיות
האחראיות על מנגנון קרישת הדם. העירויים האלו הם קריטיים
עבורך, בלעדיהם מערכות שונות בגוף תקרוסנה במהירות.
כאשר תגובת גופך לטיפול הכימותראפי תגיע לשיאה -הצפוי והרצוי-
ספירת הדם שלך תגיע לאפס. כלומר, "המפעל" שמייצר את כדוריות
הדם ישבות לחלוטין. זה לא מצב קבוע אלא זמני. לאחר ימים ספורים
של השבתה, כשההשפעה של החומרים הכימיים תפוג, ישוב מוח העצם
("המפעל") לייצר תאי דם חדשים, שמהם תיווצרנה כדוריות דם חדשות
וטריות. הצפי הוא שאז השכיחות של תאים פגומים בדם תעלם או תפחת
באופן משמעותי. אין לראות במצב זה משום החלמה, אלא רק הפוגה
במחלה. הניסיון מראה שבמקרים כמו שלך, לאחר זמן, ישוב מוח העצם
לסורו ויתחיל לייצר תאי דם פגומים... ואפקט המחלה יחזור. לכן,
התחזית הטיפולית שלך מתבססת על השתלת מוח עצם. בינתיים, עד
למועד ההשתלה שאינו ידוע כרגע, תקבל טיפולים כימותראפיים שכל
אחד מהם ישיג לך הפוגה זמנית, עד למועד ההשתלה. השתלת מוח העצם
היא הפתרון שאמור לספק לך החלמה מלאה, שכן בעקבות ההשתלה, אמור
מוח העצם שלך להפסיק לייצר תאי דם פגומים."
הרופאה ליטפה את זרועי ואמרה "אשאיר אותך עכשיו לבד, אתה זקוק
לזמן בכדי לעכל את המידע הזה. אם תרצה מידע או הסבר נוסף ממני,
אני כאן לרשותך."
פתאום הרגשתי כל כך עייף.
לפני שאשכח, רשמתי במהירות על דף נייר כמה מהמושגים שהרופאה
השתמשה בהם בסקירה שנתנה לי. קיוויתי שהתקשורת באמצעות הנתב של
משה תהייה פעילה וסבירה, התנפלתי על המחשב והתחלתי לדפוק מילות
חיפוש ב-Google.
התקשורת הייתה טובה, קבלתי ים של קישורים למאמרים בארץ ובחו"ל.
מצאתי גם כאלו שנכתבו ופורסמו ע"י הרופאה שלי. אבל לקרוא אותם,
לא יכולתי. דעתי הייתה פזורה מדי בכדי להתעמק בתוכן הנקרא
ולהבינו. תפסתי שאני מצוי בעיצומה של סערת נפש ושאני צריך למתן
את הפעילות שלי. שמרתי כמה מסמכים שנראו לי מעניינים על שולחן
העבודה ונטשתי לטובת המיטה.
בערב, כאשר רעייתי ובתי הצעירה נכנסו אל חדרי, עמוסות בכל טוב
הבית, לא נותר ולוּ סימן זעיר לסערה שחלפה.
ביום הרביעי לאשפוז השני הועברתי לחדר הבידוד, כלומר לבד.
ההרגשה הייתה כל כך טובה עד שהדימוי שנראה לי מתאים הוא "כמו
לחזור הביתה לחופשה ראשונה מהטירונות". שקט, פרטיות, אפשר
להשתעל/לנפוח/לגרד/לגלוש באינטרנט/לצפות בסרט במחשב בכל רגע
נתון שבו אין אדם אחר בחדר, וכזה הוא המצב ברוב שעות היום.
מיקמתי ברווחה יחסית את חפצי בארון הבגדים, על שולחן הכתיבה
ובארונית שלצד מיטתי ולראשונה בתהליך של התמקמות בחדר חדש
הכנתי לעצמי ספל קפה שחור עם הֶל, לפני שאני בודק את תקשורת
האינטרנט. כבר ידעתי שבתקופת ההפוגה של השבועיים בה שהיתי
בביתי, התגבר השלטון המרכזי של בית החולים על השיתוק שאחז בו
ונמצאה הדרך לשחרר את הפקק הבירוקראטי והתקנת הרשת האלחוטית
במחלקה בוצעה.
לא אסתיר מכם, חלף לו הפחד הקָמָאִי הגדול מהמחלה ומהטיפולים –
יש אינטרנט מעולה במחלקה. לא רק לי אלא לכל המאושפזים. היום,
מחר ולתמיד. יש דוא"ל, יש חדשות, יש רדיו, יש מוסיקה מכל סוג
שאחפוץ ובכל זמן שרק יתאים לי, יש SKYPE ויש OOVOO. בקיצור,
השנורקל שלי מן החדר האטום, חזק ויציב ומספק למוחי חמצן ככל
שנדרש לי.
לאחר ארוחת הערב, דממו חניכי בעת צחצוח השיניים. כשקינחתי את
אפי, נצבע הכיור אדום.
לפרק הבא
|
