|
הישר מהמחלקה ההמָטוֹ-אונקולוגית
- פרק 8
מאת:
א.א לפרקים
הקודמים,
שלא כמו באשפוז הראשון, הפעם הייתי מוכן לאפקט הדימום. בתדריך
שקבלתי הסבירו לי שהתופעה של דימומים פנימיים כתוצאה מהטיפול
הכימותראפי מוכרת וצפויה, אבל תדריך זה דבר אחד ומראה עיניים
זה דבר אחר. לכאורה באשפוז הראשון לא הייתי אמור להיות מופתע,
ידעתי שזה אמור להגיע, אבל אתה יודע שזה קורה בפועל רק
כשהעיניים רואות. הפעם, כשהגיע המועד, ידעתי שאני יכול לסמן
עוד V אחד בטבלת המעקב שלי.
לשמחתי הדימום באף אינו כואב והוא נפסק מהר, אבל משאיר
בנחיריים קרישי דם חדים כסכינים, קשה מאוד להפטר מהם מבלי
לגרום לדימום נוסף. אי הנוחות מתעצמת בלילה, כשהגוף מאוזן. על
מנת להקל על שנת הלילה, הרמתי את החלק הקדמי של המיטה החשמלית
כמעט עד למצב של ישיבה. זה לא ממש פתר את הבעיה, אבל בהחלט
סיפק הקלה כלשהי.
מייד עם ההתעוררות בבוקר, דווחה לי לשוני על בליטה חדשה וגדולה
בדופן הפנימי של לחי שמאל. כאשר הבטתי במראה אל חלל הפה, מבט
מתוגבר בתאורה חזקה וממוקדת של פנס LED רב עוצמה גילה כתם ענק
(בקוטר מטבע של 5 שקלים) ושחור כפחם. זה היה דימום תת-עורי
שהתרחש כנראה בשנתי, אולי מפני שנשכתי קלות את הלחי, או סתם כי
נשענתי עליה זמן ממושך. לא כאב, אבל הפחיד והפריע מאוד באכילה.
באותו בוקר ויתרתי על מנת הקורנפלקס שאני אוהב. חששתי שפתית
אחד, קריספי וחד יפצע את עור הלחי ויגרום לדימום נוסף.
בצהריים קבלתי מנת עירוי של טסיות (טרומבוציטים), אותם תאים
האחראיים על קרישת הדם. שעתיים לאחר מכן פחתו כל הדימומים
והכתם שבלחיי החל להצטמצם.
בטיפול הכימותראפי הראשון קבלתי עירוי רצוף ובמינון נמוך של
החומרים הכימיים, 24 שעות ביממה במשך 7 ימים. האפקט על הגוף
היה אפקט מצטבר הדרגתי. בטיפול השני קבלתי עירוי של מנות
נפרדות ועשירות מינון של החומר הכימי, שהוזרק לגופי במשך שעה,
פעמיים ביום, במשך 6 ימים. הפעם האפקט היה שונה לגמרי. 20 דקות
לאחר תחילת כל עירוי, הרגשתי שראשי מתחמם ומתערפל כמו אחרי
שתייה רצופה של ארבע בירות בפאב. לעיתים הייתי מדמה שמשקולת
כבדה מונחת לי על פדחתי החלקה. התחושה הזו הייתה מתפוגגת לאיטה
כשעתיים שלוש לאחר תום המנה, וחוזר חלילה עם המנה הבאה.
אחר הצהריים באה לבקרני בחדרי שבמחלקה אחייניתי הכלה. הערב
חתונתה עם בחיר לבה. נכון שהבטחתי לה ריקוד ביום חתונתה אבל
לקיים איני יכול. מהבוקר היא טרודה בענייני כלות ביום חופתן,
אבל בין השלמת כל ההכנות לבין הנסיעה אל אתר החתונה לקחה היקרה
פסק זמן ובאה אלי. יפה כמו שרק כלה יכולה להיות, נאה, מטופחת
ולבושה בשמלת כלה, רשרשה לאורך כל הדרך מהמכונית, דרך מבוא
הבניין, המעלית, רחבת המחלקה ועד לדלת חדרי. אני לא רואה בכך
דבר פעוט, זו לא סתם מחווה קטנה.
הרופאה הסבירה לי שאני אמור לעבור איסוף של תאי גזע מדמי שלי,
כגיבוי למקרה שההשתלה של מח העצם מהתורם לא תצליח. במקרה כזה,
הגיבוי מיועד לאפשר לי להרוויח זמן ולשרוד עד שתתאפשר השתלה
חדשה מתורם. כמי שמטיף עשרות שנים לתכנון וביצוע שוטף של
פעילות Backup ו-Business continuity קבלתי את הרעיון בברכה.
למעשה התהליך הזה דומה מאוד לתהליך שעובר תורם מוח העצם שאת
תרומתו אני עתיד לקבל.
כאשר ספירת הדם שלי הייתה קרובה לאפס, כלומר ההשפעה של הטיפול
הכימותראפי על גופי הייתה בעיצומה, התחלתי לקבל בכל ערב שתי
זריקות קטנות של חומר שאמור לעורר ולדרבן לי את מוח העצם לייצר
תאי דם חדשים ובקצב מוגבר. לאחר 5 ימים, כאשר ספירת הדם שלי
כבר טיפסה כמעט "עד השמיים" והרגשתי ממש טוב, הובלְתי אל
היחידה לאיסוף תאי גזע.
זה היה ביום שישי, ואני "הלקוח" היחידי ביחידה. שקט, נקי
ומסודר סביב. הרגשה של VIP אמיתי. אלי, חברי לקבוצת הטלביזיה
הקהילתית מתעד באדיקות כל נִיעָ.
אני יושב על כורסת עור גדולה, כזו שמשמשת בהרבה בתים לצפייה
בטלביזיה, עם הדום רגליים ומשענת גב מתכווננים. תוך דקה תקועים
בורידים בידי הימנית והשמאלית ונטילים שמזכירים כאלו של צמיגי
רכב (אה, הגזמתי קצת), אליהם מחוברות צינוריות פלסטיק דומות
לאלו של מערכת השקיה בטפטוף (עוד הגזמה קלה) ואלו מחוברות אל
מכונה שנראית כמו מכונה לאיזון גלגלים אצל פנצ'ר-מאכר שמתחילה
לרעוד קלות ולהרעיש לידי.
המכונה מקבלת את הדם שלי מהווריד שבידי הימנית. בתהליך שהמכונה
מבצעת היא מזהה מבין כל רכיבי הדם את התאים הצעירים החדשים על
סמך קוטרם ומשקלם ומפרידה אותם החוצה אל שקית מיוחדת. יתר
רכיבי הדם מוחזרים אל גופי דרך הווריד של ידי השמאלית (לאנשים
בעלי השקפת עולם פוליטית הפוכה משלי – ניתן לבצע את התהליך גם
בכיוון ההפוך, צריך רק למלא טופס ולהודיע מראש לאחות).
בניגוד לתיקון תקר רגיל שמצריך סבלנות של 5 דקות בדרך כלל, כאן
הטיפול נמשך למעלה מארבע שעות. על מנת שלא אשתעמם, קבלתי כדור
גומי קטן אותו הייתי צריך למעוך בהתמדה בין אצבעות ידי הימנית.
לבד מההתחשבות בשעמום שלי, הסתבר שהמכונה גם מקפידה אתי באופן
מיוחד. אם הזנחתי לשנייה את פעולת מעיכת הכדור, הייתה המכונה
משגרת לעברי צפצופי רטינה חדי תדר ומהבהבת לי באורות אדומים
(בלי רובע) שהיו מקפיצים את האחות ממקומה.
למרות שהיו עימי עיתונים וספר, נגן ה-MP3 שלי התגלה כמוצר
הגואל. כיון שרק יד אחת הייתה חופשית כמעה לתנועה, לא יכולתי
להפוך דפים בעיתון או בספר. לעומת זאת הנגן הקטן היה מונח על
ברכי וביד אחת הצלחתי להפעילו ללא קושי.
הקשבתי לשירים עבריים מהתקופה שלפני קום המדינה ומצאתי שהקצב
שלהם התאים לקצב של מעיכת הכדור באצבעות ידי. המכונה שתפה
פעולה עם הקצב הזה ללא תלונה. תהיתי – האם גם המכונה מאותה
תקופה?
בשעת ערב חזרתי לחדרי שבמחלקה. כל התהליך לא כאב בכלל ולא
הפחיד. אבל אותי, במצבי הגופני הנוכחי התיש מאוד.
התעוררתי בבוקר של שבת נאה, סמוך מאוד לביקור הרופאים.
לפרק הבא
|
